<h1>סמ"ק מצוריך סימן רמ"ה</h1>
<h2>דף כא:</h2>
שנינו בפרק פיאה (פיאה פ"ד מ"ג) בעניין פיאה נפל לו עליה פירס טליתו עליה מעבירין אותו ממנו. מכאן מדקדק רבינו תם מה שאומר בפרק האומנין (צ"ל בפרק האומר בקידושין נ"ט) עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע (ו)אינו מדבר בחררה של הפקר אלא בעושי בשכר אצל בעל הבית שיכול להשתכר במקום אחר. — הגה"ה, והכי פי' עני המהפך אצל הבעל הבית העושה עיסתו ומסייע לו כדי שיתן לו חררה בטרחו ובא אחר ונטלה ממנה שמהפך אצל אותו בעל הבית וסייע לו כדי לגזול לעני הראשון נקרא רשע (ומזה) [ומש"ה] קאמר (ו)נקרא רשע דלמה הוא מחזר על מה שטרח בה חבירו ילך וישתכר במקום אחר אבל אם היה חררה דהפקר ליכא למימר שאם לא יזכה בזאת לא ימצא אחרת והא דקאמר התם בפרק לא יחפור (ב"ב דף כ"א) מרחיקין מן הדג כמלא ריצת הדג ואע"פ שהוא של הפקר אמר רבינו מאיר אביו של רבינו תם דמיירי בדג מת שכן דרך הדייגים להשים במצודה דג מת להתזנין שם האחרים וכיון שזה פירס מצודתו תחילה (מאי) אם היה פורס עליו חבירו הוי כאילו גוזל לו ויכול לומר לו תוכל לעשות כן במקום אחר והתם מפרש כמה ריצת הדג שצריך להתרחק נ' אמה. מהכא משמע שאם קנה אדם אחד עיר אחד מן השדות על מנת שלא יבא שום אדם לדור עמו בעיר שיכול לעכב שלא יבא שום אדם לדור עמו שהרי יורד עמו לחייו וכן יש לנו לומר על המלמדים שאסור למלמד להשכיר עצמו לבעל הבית שיש לו מלמד אחר בביתו כל זמן שהמלמד בביתו שמאחר שהוא שכיר שם ילך מלמד אחר במקום אחר להשתכר אם לא יאמר בעל הבית בין כך ובין כך אין רצוני לעכב מלמד שלי אבל אם שכר בעל הבית מלמד אחד יכול בעל הבית אחר לשכור אותו עליו דאין יכול לומר לו הבעל הבית אחר לך שכור מלמד אחר דאומר לו אין רצוני אלא בזה כמדומה לי שילמד בני יפה מן מלמד אחר, מ"ר, עכ"ל תוספות בפרק האומר (שם), עכ"ה.
<h2>דף כג.</h2>
דברים הרבה (אמרו) [אסרו] חכמים משום גזל והעובר עליהן הרי זה גזלן מדבריהם כגון מפריחי יונים ומשחקי בקוביא כדאיתא בסנהדרין (דף כ"ד) וכן אסרו לצוד יונים בתוך הישוב מפני שהן של אחרים ואין פורסים נישבין ליונים אלא אם כן הרחיק מן הישוב (מ') [ד'] מילין ואם הישוב כרמים אפילו מאה מיל לא יפרוס מפני היונים של בעלי כרמים כדאיתא בפרק לא יחפור (בבא בתרא כ"ג) וכן אומרים שם שמרחיקין את השובך מן העיר נ' אמה ולא יעשה אדם שובך לתוך שדה שלו אלא אם כן יש לו נ' אמה לכל רוח כדי שלא ימשכו הגוזלות ויפסידו מאכלו משל אחרים ואם לקחו מאחרים אפילו היה בינו ובין תחילת השדה של חבירו בית רובע בלבד הרי הוא בחזקתו ואין מחייבין אותו להרחיק.
<h2>דף לג:</h2>
בפרק חזקת הבתים (ב"ב דף ל"ג) ובשבועות (דף מ"ז), מעשה באחד שחטף לשון של כסף מיד חבירו בפני עד אחד ובא החוטף ואמר חטפתי ודידי חטפתי ופסק ר' אבא להחזיר מפני שהוא חייב שבועה בעד זה ואינו יכול לישבע שהרי הודה כמו שאמר העד ואילו לא היה שם עד כלל היה נשבע שבועת היסת (שלא) [ששלו] חטף ומגו דאי בעיא אמר לא חטפתי כי אמר נמי חטפתי ודידי חטפתי נאמן אבל עתה שיש שם עד אחד צריך שני דברים אם (לטעון) [יטעון] לא חטפתי שישבע וגם יכחיש העד ואין לנו לומר מגו בעניין זה ואילו היה מכחיש העד והיה אומר מעולם לא חטפתי היה נשבע שבועת התורה שלא חטף (ברמב"ם פ"ד בהלכות גזילה) חטף ממנו מ' זהובים בפני עד והוא אומר שלי חטפתי ועשרים היו ואע"פ שאין העד יודע כמה חטף הרי זה משלם העשרים שהרי זה יודע בודאי שזהובים חטף ואילו היה שם שנים היה חייב לשלם ונמצא עוד בעד אחד מחויב שבועה ואינו יכול לישבע כמו שביארנו אמר החוטף כ' חטפתי והם שלי והנגזל אומר מ' חטף הואיל ואין העד יודע מניינם הרי זה משלם עשרים שהודה בהן שחטף ונשבע שבועת התורה על השאר שהרי נתחייב במקצת. ורבינו משה אומר (שם הלכה ט"ז) בזה שישבע שבועת היסת שהרי לא הודה כלום אלא אומר שלי חטפתי. נכנס לביתו של חבירו שלא בפניו ונטל משם כלים בפני עד אחד ואין העד יודע כמה נטל הבעל הבית אומר עשרים כלים היו בביתי והגוזל אומר לא נטלתי אלא עשרה והם שלי חייב להחזיר העשרה מפני שהוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ואינו נשבע על השאר אפילו שבועת היסת מפני שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי (שם פ"ה ה"א).
<h2>דף מב:</h2>
הבעל בנכסי אשתו [והשותף] בשדה שיש לו חלק בה לדברי שמואל בפרק חזקת הבתים (ב"ב דף מ"ב) כיורד ברשות הם ושמין לו וידו על העליונה. היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטע או בנה ואחר כך בא בעל השדה והשלים הבניין או ששמר הנטיעות וכיוצא בדברים אלו שמראה בו דעתו נוטה למה שעשה וברצונו בא הדבר שמין לו וידו על העליונה, כך פסק רב בפרק שואל (ב"מ ק"א). — הגה"ה, יורשין שהשביחו בית או עשו בית אחד שלא ברשות אחד מן היורשין אע"פ שהבית אינה צריכה להשביח מכל מקום צריך לשלם ליורש אם השבח יתר על היצאה ישלם היצאה ואם היצאה יתירה על השבח ישלם השבח, לשון תו', עכ"ה.
<h2>דף מו.</h2>
בפרק חזקת הבתים מי שנתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו אמר לו האומן טול כלי זה הרי זה ישתמש בהן עד שיבא הלה ויחזיר את שלו שמא כליו של אומן הוא [או] שבעל הכלי צוה את האומן למוכרו לו וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף מז:</h2>
הגה"ה, הגוזל שדה ואחר שהוחזק גזלן עליה חזר ולקחה מבעלים הראשונים וטען הנגזל ואמר אנוס הייתי בעת שמכרתי לו ולא מדעתי מכרתי אלא מחמת גזלנותו לא זכה הגזלן אע"פ שיש לו עדים שלקחה בפניהם ותחזור שדה לבעלים ומחזיר לגזלן הדמים שנתן, במה דברים אמורים שהעידו העדים שמנה בפניהם המעות אבל אם העידו שבעל הקרקע מכר לגזלן והודה לו בפניהם שנתן לו הדמים כך וכך והנגזל טוען שלא נתן לו כלום ומחמת יראה הודה לו אין לגזלן כלום אלא מוציאין הימנו השדה בלא דמים מפני שלא הודה לו אלא מפני פחד אין בעל השדה [צריך] לעשות מודעא על מכר זה הואיל והוחזק זה גזלן על שדה זו ואין ראייתו בה ראיה, לשון מיימון (הלכות גזילה ואבידה פרק ט' ה' י"ד), עכ"ה.
<h2>דף נד:</h2>
מלך שהיו דיניו שכל מי שלא יתן המס על השדה [תהיה השדה] לנותן המס וברח בעל השדה מפני המס ובא זה ונתן המס שעליה למלך ואכל פירותיה אין זה גזל אלא אוכל פירות ונותן המס עד שיחזרו הבעלים שדין המלך דין כאשר ביארנו.
<h2>דף נה.</h2>
אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן ואסור לסעדו על שנויו כדי שיקנהו שמחזיק ידי עוברי עבירה ועובר לפני עור לא תתן וכו'. אסור ליהנות בדבר הגזול אפילו לאחר יאוש שיאוש לבדו אינו קונה והוא שידע בודאי שדבר זה הוא הגזילה עצמה כיצד ידע בודאי שהבהמה זו גזולה אסור לרכוב עליה או לחרוש בה, בית ושדה אסור לעבור בתוכה או להכנס בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואם דר בתוכה חייב להעלות שכר לבעלים כדין הדר (בחנות) [בחצר] חבירו. גנב עצים ועשה מהם גשר אסור לעבור עליו וכן כל כיוצא בזה (בבא קמא דף קי"ג). עוד שם (קי"א ע"ב) אמר רב חסדא אחד שעבר ואכל הגזילה פטור מלשלם שהרי יש כאן יאוש הגזלן ושינוי רשות בבית האוכל וגובה מן הגזלן ואם אכל קודם יאוש בעלים ורצו לגבות מן האוכל גובין שעדיין ברשותו היא ואם רצו גובין מן הגזלן, והלוקח מן הגזלן אם נתיאשו הבעלים קנאה לוקח בשינוי רשות ויאוש אבל רשות יורש מסקינן שם [דלאו] כרשות לוקח דמי (שם). הגוזל ומת כבר תקנו הגאונים לגבות בעל חוב מן המטלטלין ואפילו במלוה על פה לפיכך חייבין בניו לשלם בין [אכלו בין לא] אכלו בין נתיאשו הבעלים בין שלא נתיאשו בין מן הקרקע בין מן המטלטלין שהשאירו אמר (רב) שמואל שם (דף קי"ט) והלכה כמותו בדינין לגבי רב שאף על פי שרוב ממונו גזל מותר ליהנות ממנו עד שיודע בודאי שדבר זה גזול בידו (שם דף קי"ד). בני אדם שחזקתן גזלנים וחזקת כל ממונם מן הגזל מפני שמלאכתם גזלנות כמו המוכסים והליסטים אסור ליהנות מהם שחזקת מאכל זה שהוא גזול ואין פורטין סלעים בפרוטות שלהן שהכל בחזקת גזילה נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו כסות אחר חמורו והעמידו לו חמור אחר הרי אילו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתו שנתיאשו הבעלים מהם ואינו יודע בודאי שזו גזילה ואם היה צדיק ומחמיר על עצמו מחזירו לבעלים הראשונים במה דברים אמורים שהמוכס כליסטים בזמן שהמוכס גוי העומד מאיליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח כל מה שירצה אבל מוכס שפסקו המלך בדבר קצוב ונודע שאינו מוסיף לעצמו כלום על קצבת המלך אין זה המוכס גזלן דדינא דמלכותא דינא ולא עוד אלא המבריח עצמו מן המכס הרי זה עובר מפני שהוא גוזל מנת המלך. ועיקרי הלכות שביארנו בעניין הגזילה בפרק הגוזל אחרון. וכן אומר שם כי המלך שהשים מס על בני העיר על כל איש ואיש דבר קצוב משנה לשנה או על כל שדה ושדה דבר קצוב או שגזר שכל מי שיעבור על דבר זה ילקחו כל נכסיו אל בית המלך [או] כל מי שימצא בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס שעליה בין שהיה הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה וכל כיוצא בדברים אלו אינו גזל וישראל שגבה אותו למלך אינו בחזקת גזלן והרי הוא כשר והוא שלא יוסיף (משנה) [ולא ישנה] כלום ולא יקח (מעצמו) [לעצמו]. אבל רש"י פירש כגון ארבע שותפין בגורן והביאו הג' חלקם בביתם והרביעי נמצא בגורן פורע מנת המלך בשביל כולם. וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו בני המדינה ולקח שדיהו או חצירו אינו גזל ומותר ליהנות בה והלוקח אותה מאת המלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאין אותו מידו שזהו דין מכל מלכים שלוקחין כל ממון שמשיהן כשהם כועסין עליהם והרי המלך הפקיע שעבודו ונעשית חצר זו כהפקר וכל הקונה אותה מן המלך זכה בה אבל מלך שלקח חצר או שדה של אחד מבני המדינה דרך חמס שלא בדינין שחקק הרי זה גזל והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו. כללו של דבר כל דין שיחקוק המלך לכל העולם ולא יהיה לאדם אחד חומס בפני עצמו אינו גזל ואם לוקח מאיש זה בלבד שלא (בית) [כדת] הידועה לכל אלא חומס את זה הרי גזל וכן ראיתי בתשובה אחת שהשיב רבינו תם כן. לפיכך אמר בפרק חזקת הבתים (דף נ"ד) כי גבאי המלך ושוטריו שמוכרין השדות במס הקצוב על השדות ממכרן ממכר אבל מס שעל איש ואשה אינו גובה אלא מן האדם עצמו ואם מכרו את השדה במס שעל הראש הרי זה אינו נמכר אלא אם (אחר כך) [כן] היה דין המלך כך.
